קרדיט (יצירה)

שמותיהם של המשתתפים בתכנון והקמת מגדל התצפית של מרטין רייניש, בחצר בית הנסן בירושלים, מפורטים בשלט למרגלותיו.

קרדיט (מאנגלית: Credit; האקדמיה ללשון העברית הציעה את המילה מִזְכֶּה כחלופה, אך השימוש בה אינו נפוץ) ליוצר הוא ציון שמו בעת אזכור של מידע, רעיון או ניסוח שיצר, על מנת לייחס את היצירה ליוצר ולא למי שמאזכר אותה. לעיתים אדם מעדיף שלא לקבל קרדיט על רעיון, ומציין זאת במפורש.

סוגים

ביצירה מקורית, כגון סרט קולנוע, ספר, תקליטור וכדומה, ניתנת רשימה של השותפים ליצירתה. בסרט קולנוע, למשל, מצוינים כל השחקנים (לעיתים למעט ניצבים, שתרומתם פחות משמעותית ומספרם רב), וכל העוסקים ביצירת הסרט, ברשימה המופיעה בסופו. מרבית העיתונים נותנים קרדיט לעיתונאי על כל ידיעה או מאמר שמסר לפרסום (יוצא דופן בולט הוא השבועון האקונומיסט, שמרבית תוכנו מתפרסם ללא קרדיט), ושמו של העיתונאי מתנוסס בראש הכתבה. שותפים נוספים ליצירת הכתבה, כגון עורך שיזם את כתיבתה, עורך לשוני שסגנן אותה ואחרים, אינם מקבלים קרדיט לכתבה הספציפית, אך לעיתים הם מוזכרים באזור קרדיטים כללי בעיתון. לעיתים במאי קולנוע מסרב לקבל קרדיט על סרט שביים, למשל בעקבות חילוקי דעות עם המפיק. במשך תקופה מסוימת נהוג היה לתת את הקרדיט על הבימוי במקרה זה לאלן סמית'י. גם ברישיונות של תוכנה חופשית או תוכן חופשי, כגון GNU FDL, המאפשרים העתקה חופשית של הקוד או המסמך, נדרש מתן קרדיט ליוצרים.

בעת ציטוט של יצירה יש לציין את מקור הציטוט. גם בעת הצגה של רעיון מקורי בדרך של ציטוט ישיר יש לציין את מקורו. עיקרון זה הוא עיקרון קדום, כפי שאמר רבי אלעזר בשם רבי חנינא "כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ו, עמוד א'). חובה למתן קרדיט מוטלת בחוק בעת ציטוט של יצירה המוגנת בזכויות יוצרים. גם כאשר אין חובה כזו מכוח חוק, נהוג לעשות כך. שימוש ברעיון בלי מתן קרדיט ליוצרו נחשב לעיתים לפלגיאט. קרדיט נועד לתת ליוצר את הכבוד המגיע לו. מתן קרדיט למאמר אקדמי הוא יותר מאשר כבוד - בין הקריטריונים למדידת חשיבותו של מאמר אקדמי נמצא גם מספר ההתייחסויות אליו במאמרים אחרים (citation index).

זכות יוצרים וזכות מוסרית

חוקי זכויות יוצרים עוסקים בזכות על יצירה. הזכות הבסיסית ביצירה היא זכות יוצרים, שהיא סוג של זכות קניין, המקנה לבעליה שליטה מלאה ביצירה, וניתנת להעברה מהיוצר לאדם אחר, כגון מו"ל או מזמין של היצירה. גם כאשר זכות היוצרים ביצירה אינה בידי היוצר, עוסק החוק בזכותו לקרדיט, זכות הקרויה "זכות מוסרית".

בישראל נכנס לתוקף במאי 2008 חוק זכויות יוצרים חדש, המחליף את החוק שהיה בתוקף מתחילת תקופת המנדט. שני החוקים עוסקים בזכות יוצרים.

בחוק הישן נקבע: "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" (סעיף א(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924).

בפרק ז' לחוק החדש הוגדרה הזכות המוסרית של היוצר ביתר הרחבה:

45. (א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוזיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.
(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר.
46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר.

— חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007

חידוש משמעותי של החוק משנת 2007 הוא הכפפת הזכות המוסרית לסייג של סבירות. סעיף 50(ב) קובע ש"... עשיית פעולה ביצירה הפוגעת בזכות המוסרית האמורה בסעיף 46(2) אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה הייתה סבירה בנסיבות העניין". סעיף 50(ג) מונה שיקולים שעל בית המשפט להתחשב בהם בעת קביעת הסבירות של הפעלת הזכות המוסרית. משמעות הסייג תיקבע בבתי המשפט.

קישורים חיצוניים

• פרופ' נחום רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים פרק שני: "החובה לומר דבר בשם אומרו", 17. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"א-1991.
• נעמה דניאל, 1981 - מוסריות, קניין ויצירתיות: הזכות המוסרית והמרחב הציבורי, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 1 באפריל 2019